חום
מאת: הוקון אבראוס, איורים: אייבינד תורסטר
בְּאוֹר יוֹם נַחוּם הוּא רַק נַחוּם, אֲבָל עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה הוּא הוֹפֵךְ לְחוּם – גִּבּוֹר-עָל חֲסַר פַּחַד.
חָמוּשׁ בְּמִבְרֶשֶׁת וּבְצֶבַע חוּם הוּא חוֹמֵק מֵהַבַּיִת. אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲשִׁים אֶת נַחוּם אִם חוּם בּוֹחֵר לִצְבֹּעַ אֶת הָאוֹפַנַּיִם שֶׁל הַיְּלָדִים הַבִּרְיוֹנִים, נָכוֹן?
חוּם הוּא סֵפֶר עַל חֲבֵרוּת, עַל אֹמֶץ וְעַל מַעַרְכוֹת יְחָסִים. הוּא גַּם סֵפֶר עַל גַּעְגּוּעִים לְסַבָּא וְעַל הַבְּעָיוֹת שֶׁצָּצוֹת כְּשֶׁכֹּחוֹת-הָעָל אוֹזְלִים.
מגיל 7 ומעלה
תרגום מנורווגית: דנה כספי
כריכה קשה, 137 עמודים
תאריך הוצאה לאור: 2019
דאנאקוד: 362-5785
ISBN: 978-965-564-588-0
"זיקנה, אלימות ואובדן מטופלים ברגישות נדירה על ידי הסופר הנורווגי הוקון אבראוס" – המלצה על הספר ב"הארץ"
בַּיּוֹם שֶׁסַּבָּא מֵת שָׁלְחוּ אֶת נַחוּם לְדוֹדָה רִבְקָה לְמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם, בִּזְמַן שֶׁאִמָּא וְאַבָּא שֶׁלּוֹ הָיוּ בְּבֵית הַחוֹלִים. בַּבַּיִת שֶׁל דּוֹדָה רִבְקָה הָיָה רֵיחַ שֶׁל מִמְרַח כָּבֵד. בְּכָל מָקוֹם הָיוּ מֻנָּחִים פִּסְלֵי זְכוּכִית קְטַנִּים. עַל הַטֶּלֶוִיזְיָה, עַל הַמַּדָּפִים, אֲפִלּוּ בַּשֵּׁרוּתִים הָיָה אַיָּל מִזְּכוּכִית. הָרַדְיוֹ בַּסָּלוֹן דָּלַק כָּל הַיּוֹם, אֲבָל לֹא בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.
בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב הֵם אָכְלוּ דָּגִים. נַחוּם יָשַׁב שָׁעָה אֲרֻכָּה וּבָהָה בַּעֲרֵמַת הַבָּצָל הַשָּׁחוּם עַל הַצַּלַּחַת. הַמַּזְלֵג הָיָה כָּבֵד בְּיָדוֹ.
"אַתָּה מֻכְרָח לֶאֱכֹל," אָמְרָה דּוֹדָה רִבְקָה. "אַתָּה אוֹהֵב דַּג זַהֲבוֹן?"
"אֲנִי מַעֲדִיף לֶאֱכֹל סַבּוֹן," אָמַר נַחוּם.
מְאֻחָר יוֹתֵר בָּעֶרֶב בָּא אַבָּא שֶׁל נַחוּם לֶאֱסֹף אוֹתוֹ. וְאָז אַבָּא סִפֵּר לוֹ. הוּא אָמַר שֶׁסַּבָּא מֵת.
"טוֹב," אָמַר נַחוּם וְלָבַשׁ אֶת הַמְּעִיל שֶׁלּוֹ.
הוּא יָצָא מֵהַבַּיִת, הִתְיַשֵּׁב בַּמְּכוֹנִית וְהֵחֵל לְקַלֵּף מַדְבֵּקָה מִלּוּחַ הַשְּׁעוֹנִים. אַבָּא בָּא כַּעֲבֹר זְמַן קָצָר. הוּא הִתְיַשֵּׁב בְּמוֹשַׁב הַנַּהָג, נָעַץ אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּחֹר הַמַּצָּת, אֲבָל לֹא סוֹבֵב אוֹתוֹ.
"הַכֹּל בְּסֵדֶר אִתְּךָ?" שָׁאַל.
"הַכֹּל טוֹב," אָמַר נַחוּם. הוּא בָּהָה בַּשְּׁאֵרִיּוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ מֵהַמַּדְבֵּקָה.
אַבָּא הִתְנִיעַ אֶת הַמְּכוֹנִית, וְהֵם נָסְעוּ הַבַּיְתָה.
לְמָחֳרָת נַחוּם שׁוּב נִשְׁלַח לַבַּיִת שֶׁל דּוֹדָה רִבְקָה. אִמָּא וְאַבָּא נֶאֶלְצוּ לַחְזֹר לְבֵית הַחוֹלִים.
"בִּשְׁבִיל מָה?" שָׁאַל נַחוּם.
"יֵשׁ לָנוּ כָּל מִינֵי עִנְיָנִים מַעֲשִׂיִּים לְסַדֵּר," אָמְרָה אִמָּא.
נַחוּם הִנְהֵן כְּאִלּוּ הוּא יוֹדֵעַ מָה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה "מַעֲשִׂיִּים".
כְּשֶׁעָזְבוּ אֶת הָעִיר אִמָּא אָמְרָה שֶׁיּוֹתֵר "מַעֲשִׂי" לָגוּר בַּכְּפָר. אָז כְּשֶׁעָבְרוּ לַכְּפָר נַחוּם חָשַׁב שֶׁ"מַּעֲשִׂי" פֵּירוּשׁוֹ שֶׁיִּרְאֶה אֶת סַבָּא לְעִתִּים קְרוֹבוֹת יוֹתֵר. אֲבָל עַכְשָׁו הוּא הֵבִין שֶׁזֶּה לֹא נָכוֹן.
דּוֹדָה רִבְקָה עָמְדָה בַּפֶּתַח כְּשֶׁעָלָה בְּמַדְרֵגוֹת הַבַּיִת.
נַחוּם חָלַף עַל פָּנֶיהָ וְחָלַץ אֶת הַנַּעֲלַיִם שֶׁלּוֹ.
"הֵי, נַחוּם," אָמְרָה וְלִטְּפָה אֶת רֹאשׁוֹ. "אֵיזֶה יֹפִי שֶׁתִּהְיֶה פֹּה אִתִּי גַּם הַיּוֹם!"
"כֵּן, זֶה נִרְאֶה לִי מַעֲשִׂי," אָמַר נַחוּם.