הסוד של פלוריאן
מאת: חוה ניסימוב, איורים: מריאנה רסקין
לפלוריאן יש סוד. הסוד הוא אווה היהודייה, ילדה קטנה שמשפחתו מחביאה בביתה בזמן מלחמת העולם השנייה. פלוריאן אוהב לבלות עם חברים, אבל עכשיו עליו להישאר יותר בבית.
ימי המלחמה קשים ומפחידים, ופלוריאן נאלץ להתמודד עם ריחוק מחבריו ומחבֶרתו קמילה, אך אט-אט נרקם קשר מיוחד ויוצא דופן בינו לבין אווה. פלוריאן משמש לה מעין אח גדול, והיא בדרכה התמימה מלמדת אותו שיעור חשוב לחיים: לאהוב ולהגן.
הסוד של פלוריאן הוא ספר פורץ דרך שכתבה סופרת ניצולת שואה, המציג את חוויית המלחמה מנקודת מבט של ילד פולני במשפחה נוצרית; סיפור על אומץ והצלה ועל הקשרים המיוחדים שעשויים לפרוח דווקא במקומות החשוכים ביותר. הספר זכה בפרס שרת התרבות על שם דבורה עומר לספר נוער מצטיין.
חוה ניסימוב, משוררת וסופרת, מציגה שוב בסגנונה הייחודי – ישיר אך פיוטי – את עולמם הפנימי של ילדים. ספרה קלידוסקופ שראה אור גם כן בהוצאת "טל-מאי", זכה בפרס "דףדף" לספרות ילדים ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. המאיירת מריאנה רסקין, שזה לה ספרה הראשון, מוסיפה פרשנות ויזואלית מרגשת לסיפור.
מגיל 9 ומעלה
כריכה קשה, 117 עמודים
תאריך הוצאה לאור: 2017
דאנאקוד: 362-5594
ISBN: 978-965-564-409-8
"זוהי יצירה שלא תוכלו להפסיק לקרוא, יצירה – שאין דומַה לה" – המלצה על הספר בבלוג "קריאת חובה"
"יותר מכל מביא הספר הזה את ניצחון החיים, ניצחון הטוב על הרע, וכוחה של בחירה במעשה הנכון" – המלצה על הספר בבלוג "אוצר מילים"
כשאבא קורא לי אני לא תמיד מקשיב, כי אני בתוך הדמיונות שלי. אני חושב הרבה על המלחמה ועל ישו, ולמה הוא הסכים שימותו כל כך הרבה אנשים.
אבא אומר שאני חצוף ועצלן, ואמא כרגיל מגִנה עלי ואומרת שזה גיל כזה, שמשהו בגוף שלי מִשתנה אז אני לא שקט וגם לא מקשיב כשמדברים אלי. אבא מתעקש שיש לי קוצים בישבן; וזה דווקא נכון, כי אני לא יכול לשבת במקום אחד הרבה זמן. אבל אני חושב שהתחלתי להשתנות מאז שאֶווה באה לגור איתנו.
שמי פלוריאן, אבל כולם קוראים לי פוֹרֶק. בחג המולד, לפני שנה וחצי, הייתי כמעט בן אחת־עשרה. אני גר עם ההורים שלי בכפר ואוהב את קָמילה, שהיא הילדה הכי יפה.
השלג לא הפסיק לרדת בחורף ההוא. הגינה שלנו כוסתה בשלג רך, כמעט כחול מרוב לוֹבֶן. אמא בישלה, וחֵלק מהאוכל היא אִפסנה בארון במרתף. כשהיא לא ראתה, אכלתי ישר מתוך הסירים.
לא התחשק לי לצאת החוצה לקור. אמא ואני התחממנו ליד התנור במטבח. היה כבר מאוחר, ואבא עדיין לא חזר. קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מפינה לפינה, עד שאמא צעקה, "פורק, די, אתה עושה לי כאב ראש." והתיישבתי.
התרגשתי מאוד, כי קיוויתי לקבל מתנה לחג, כזו שיניחו מתחת לעץ המקושט, עטופה בנייר צבעוני ומבריק, כמו פעם, לפני שיוּרֶק אחי גויס למלחמה. מאז שהוא נמצא בחזית, כולם מתנהגים כאילו חושך בבית, גם כשיש אור בעששית. ואני? לא ממש הסתדרתי עם יורק, וזה עוד בעדינות, אם אפשר בכלל להגיד שאני עדין, ואני ממש לא! אולי רק במחשבות על קמילה.