השיר הזה יציל אותך

את בטוחה שלשנות את עצמך זה ממש פשוט. 

את בטוחה שזה פשוט, אבל זה לא נכון.

מה את צריכה לעשות כדי להמציא את עצמך מחדש כמישהי אחרת לגמרי, מישהי מובנת, שייכת? להחליף את הבגדים שאת לובשת, לשנות תסרוקת, את הפרצוף? קדימה. נראה אותך. תחוררי את האוזניים, תסתפרי, תקני תיק חדש. הם עדיין יִראו דרכך, יראו אותך, נערה מבוהלת מדי, חכמה מדי, שלא עומדת בקצב, טועה כל הזמן. תשתני כמה שאת רוצה; אֶת זה אַת לא יכולה לשנות.

אני יודעת כי ניסיתי.

נולדתי להיות לא מקובלת. לא היתה לי אפשרות אחרת. אִילו היתה לפחות נקודה אחת בזמן — הנקודה שבה הכול השתבש לראשונה, הייתי יכולה לחלום לחזור אחורה, למצוא את עצמי ולהגיד, "תקשיבי, אֶליס בת העשר, אל תלבשי את הסוודר האדום הענק הזה עם גדילי הצמר שבולטים כמו פונפונים. אני יודעת שזה הסוודר הכי אהוב עלייך, כי הוא מיוחד כל כך, אבל אל תלבשי אותו. אל תהיי מיוחדת."

זה מה שהייתי אומרת לאליס הצעירה לוּ יכולתי לבודד את הרגע שבו תעיתי בדרך. אבל לא היה רגע אחד כזה. תמיד תעיתי.

אני לומדת בבית הספר עם אותם ילדים מהגן. והם ידעו הרבה לפָנַי מי אני. כבר בכיתה ד' הייתי לא מגניבה. איך בכלל אפשר להיות לא מגניבים בכיתה ד'? כולם קלעו צמידי חברוּת וחלמו על סוסים והעמידו פנים שהם פותרים תעלומות, לא?

אבל איכשהו, כבר בכיתה ד', הם ידעו.