"נַגִּיד שֶׁהָיִית צְרִיכָה לַעֲבֹר נִתּוּחַ, אָז מָה הָיָה קוֹרֶה?" שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא.

אִמָּא אָמְרָה: "בֶּאֱמֶת עָבַרְתִּי נִתּוּחַ, כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ. אֲבָל לֹא הִרְגַּשְׁתִּי כְּלוּם, כִּי עָשׂוּ לִי הַרְדָּמָה."

"אֵיךְ עוֹשִׂים הַרְדָּמָה?" שָׁאַלְתִּי.

"הַהַרְדָּמָה בָּאָה אֵלֶיךָ. הִיא מִין פֵיָה קְסוּמָה, וְקוֹרְאִים לָהּ נוּמִי."

"נוּ, אִמָּא, מָה פִּתְאוֹם פֵיָה? אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל, וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בָּעוֹלָם פֵיוֹת."

"זֶה נָכוֹן, בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵין פֵיוֹת, אֲבָל בְּמַצָּבִים מְיֻחָדִים בַּחַיִּים, הַפֵיוֹת בְּהֶחְלֵט מַגִּיעוֹת."

וְאָז אִמָּא סִפְּרָה לִי עַל הַפֵיָה נוּמִי.

בַּשָּׁמַיִם נִמְצֵאת הַמַּמְלָכָה שֶׁל נוּמִי, פֵיַת הַשֵּׁנָה וְהַחֲלוֹמוֹת. הַמַּמְלָכָה חֲשׁוּכָה, אֲבָל זֶה חֹשֶׁךְ יָפֶה וְנָעִים מְאוֹד, מָלֵא כּוֹכָבִים מְנַצְנְצִים. הַפֵיָה קַלָּה כְּמוֹ נוֹצָה וְרַכָּה כְּמוֹ צֶמֶר גֶּפֶן.

שְׂעָרָהּ שָׁחֹר וְגַלִּי וְאָרֹךְ מְאוֹד, כִּי הִיא שׂוֹנֵאת לְהִסְתַּפֵּר. כְּמוֹ לְכָל פֵיָה, יֵשׁ לָהּ כֹּחַ מְיֻחָד. הַכֹּחַ שֶׁלָּהּ הוּא לְהַרְדִּים לִפְנֵי נִתּוּחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְאַב כְּלוּם וּכְדֵי שֶׁהַגּוּף יִהְיֶה רָגוּעַ וְשָׁקֵט.