וילובי משפחה מהספרים

היֹה היתה פעם משפחה בשם וילוֹבּי: משפחה מיושנת לכל הדעות, ולה ארבעה ילדים.

הבכור נקרא טימוֹתי; הוא היה בן שתים־עשרה. בַּרנָבּי ובַּרנָבּי היו תאומים בני עשר. איש לא הצליח להבחין ביניהם, וזה היה מבלבל במיוחד כי קראו להם באותו שם; לכן כינו אותם ברנבי א' וברנבי ב'. רוב האנשים, כולל הוריהם, קיצרו את הכינויים ל־א' ו־ב', ורבים בכלל לא ידעו שלתאומים יש שמות.

היתה גם ילדה, חששנית, יפה וקטנה שהרכיבה משקפיים והיה לה פוני. היא היתה הקטנה מכולם, רק בת שש וחצי, וקראו לה גֵ'יין.

הם גרו בבית גבוה וצר בעיר רגילה, ועשו מה שילדים בסיפורים מיושנים עושים. הם הלכו לבית הספר ולחוף הים. הם ערכו מסיבות יום הולדת. לפעמים לקחו אותם לקרקס או לגן החיות, אפילו שהם לא כל כך התעניינו בזה ורק הפילים מצאו חן בעיניהם. 

אביהם, אדם חסר סבלנות ונרגן, יצא מדי יום לעבודתו בבנק, עם תיק מסמכים ומטרייה גם כשלא ירד גשם. אמם העצלנית ורעת המזג לא עבדה. גם כשהכינה את הארוחות, בחוסר רצון ניכר, היא ענדה את שרשרת הפנינים שלה. פעם היא קראה ספר, אבל הוא עורר בה סלידה כי היו בו שמות תואר. מדי פעם היא העיפה מבט במגזין.

לעתים קרובות שכחו ההורים של בני וילובי שיש להם ילדים, והם התרגזו למדי כשהזכירו להם.

לטים, הבכור, היה לב של זהב, בדומה לילדים רבים במשפחות מיושנות, אבל הוא הסתיר אותו מאחורי חזות שתלטנית. טים היה זה שהחליט מה יעשו הילדים: באיזה משחק הם ישחקו ("עכשיו נשחק שחמט," אמר לפעמים, "ולפי הכללים רק לבנים מותר לשחק, והבת תגיש עוגיות בכל פעם שכלי משחק נופל בשבי"); איך הם יתנהגו בכנסייה ("כִּרעו ברך ושִמרו על הבעת פנים נעימה, אבל תחשבו רק על פילים," אמר להם פעם); אם יאכלו או לא יאכלו את מה שבישלה אמם ("אנחנו לא אוהבים את זה," עלול היה להכריז, וכולם נאלצו להניח את המזלגות ולסרב לפתוח פיות, גם אם הם היו רעבים מאוד).