כמעט שם

50.00 ₪ 78.00 ₪

מאת: רועי סלמן

נשארתי שכוב על המיטה, מנסה לנחש מה זוחל בין אצבעות הרגליים שלי. לא אוכל לקצר את העונש שנכפה עלי, אז העדפתי לתת להם להחליט כמה זמן זה יימשך. השחור והלבן באו לסגור איתי חשבון.

זוהר בן ה-13 מנסה למצוא מקום שבו ירגיש שייך. פעם אחר פעם הוא עושה את הדרך הארוכה מבת ים לבאר שבע בלי שאף אחד יֵדע, כדי לנסות לחשוף את מה שמסתירים ממנו. ברקע הסיפור המסתורי והמותח הזה יש טרגדיה ששיבשה הכול ויצורים מאיימים המופיעים בסיוטים של זוהר ורודפים אותו.

האם זוהר ינצח את השחור והלבן? מי יעזור לו לגלות את עצמו מחדש? והאם הוא ימצא סוף-סוף בית?

כמעט שם הוא רומן הנעורים הראשון בסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.

רועי סלמן הוא מוזיקאי, מלחין וזמר. יליד בת ים וכיום מתגורר בתל אביב. כמעט שם הוא ספרו הראשון. הספר זכה בפרס שרת התרבות על שם דבורה עומר לספר נוער מצטיין ונבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך.

 

מגיל 10 ומעלה

כריכה רכה, 176 עמודים

תאריך הוצאה לאור: 2016

דאנאקוד: 362-5386

ISBN: 978-965-564-200-1

איור הכריכה: עפרה עמית

לרכישת ספר דיגיטלי

"הספר מצליח להרכיב תמונה ועוד תמונה וליצור מן הכאוס משהו הרמוני, כמו יצירה מוזיקלית המזמינה כלים וקולות" – המלצה על הספר ב"הארץ"

"כספר ביכורים, הוציא סלמן תחת ידיו יצירה בשלה ושלמה, שבין דפיה מתגוררות דמויות הכתובות היטב" – המלצה על הספר "NRG"

אמא ואבא הגיעו לבקר אותי בבית של דודה לאה. כבר שנים אני גר כאן, אבל אני עדיין קורא לו הבית של לאה. כמו תמיד, הם לא התעניינו בכלום, לא שאלו מה קורה בבית ספר, אם יש לי חברים, אם טוב לי. אבא שתק ואמא שתקה יותר. 

שלושתנו ישבנו על המיטה בחדר שלי. אני באמצע והם מקיפים אותי. רציתי לברוח, אבל לא יכולתי לזוז, פחדתי. רציתי שזה כבר ייגמר. רק לאה היתה יכולה לשבור את השתיקה המרגיזה הזאת, אבל היא לא הסכימה להצטרף אלינו. "זה הזמן שלכם יחד," היא אמרה, כמו לפני כל פגישה. אף פעם לא הבנתי מה שווה הזמן הזה אם שום דבר לא קורה בו. 

בזמן ששתקנו, אמא הוציאה מהתיק אלבום ישן של תמונות משפחתיות. כבר ראיתי אותו הרבה פעמים, ועדיין — בכל פעם שהוא נפתח אני מרגיש לא בנוח. הנה תמונה שלי ושל אחי יחד, השמות שלנו כתובים בעט אדום בוהק מעל ראשינו — קובי וזוהר. קובי מחזיק ביד שלושה חלקי לֶגו ומחייך חיוך ענק. אני מלטף את ג'ו החתול — שהגיע יחד איתי למשפחה. ראיתי שאמא מסתכלת רק לצד השמאלי של התמונה ולא מסיטה את המבט אל הילד השני שנמצא שם, כאילו הופנטה מכמה קובי דומה לה. 

היא דפדפה באלבום ונעצרה בתמונה אחת שצולמה מרחוק ולידה כתוב בגדול: "קובי שלנו בן חמש היום — עד מאה ועשרים!" על ראשו כתר ובידיו מכונית אדומה שקיבל במתנה. אף אחד לא תיאר לעצמו שמכונית אדומה כזו תגיע בגודל אמיתי ותהרוג אותו בדיוק שנה מאותו יום — ביומולדת השישי שלו. אמא נשקה לתמונה ואבא ליטף אותה בעדינות. הם חייכו. אבא שאל אותי אם אני זוכר, ולא ידעתי לְמה הוא מתכוון. אם אני זוכר את התמונה? את קובי? את התאונה? את מכונית הצעצוע האדומה? החלטתי שהוא שואל על המכונית, אז עניתי — "כן." זכרתי אותה היטב, רציתי כל כך שהיא תהיה שלי.