השיר של רוזי
מאת: תמר ורטה-זהבי
היא המשיכה להסתכל עלי בעיניים קצת מכווצות, כאילו שמש מסנוורת נדבקה לנו לתקרה במקום הניאון. החיוך שלה נהיה עם יותר בוז, בלי שום אהבה אלי.
התפצלחתי על הרצפה.
רוזי כועסת. היא כועסת על האנשים סביבה שלא מבינים אותה; על המחלה שפקדה את אִמה; על אחיה מוריס ששינה את שמו למור, התגייס, והשאיר אותה להתמודד לבד עם הכול; על מיכאלה התחמנית שרוצה להיות כוכבת בכל מחיר; על מיש, הבחור שהיא מאוהבת בו והוא רק לועס ויורק אותה, שוב ושוב, ויותר מכול – כי היא לא זוכה להכרה על השירים המבריקים שהיא כותבת להרכב צעיר ומבטיח.
מפגש מקרי מוציא אותה מירושלים אל מקום קרוב כל כך אבל רחוק מהמציאות שלה – אל חברון. היא מתחברת עם אמונה היהודייה ועם סנא הפלסטינית, ומתוודעת אל אזור רווי בשנאה ובכעס. ממש כמו נפשה שלה.
בעלילה דרמטית מותחת ומרגשת, ובשפה עכשווית ופיוטית גם יחד, מתארת תמר ורטה זהבי את מסעה יוצא הדופן של רוזי; מסע שיוביל אותה לגלות מה הוא באמת השיר שלה.
השיר של רוזי הוא רומן הנעורים הרביעי בסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים. הספר זכה בפרס שרת התרבות על שם דבורה עומר לספר נוער מצטיין.
תמר ורטה זהבי - סופרת לילדים ולנוער, מרצה לחינוך ופעילה חברתית, זוכת עיטור אנדרסן. בספריה היא מרבה לעסוק בסוגיות פוליטיות, חברתיות והומניסטיות – בישראל, ובהיסטוריה האנושית בכלל. השיר של רוזי הוא ספרה השלושה-עשר.
מגיל 12 ומעלה
כריכה רכה, 176 עמודים
תאריך הוצאה לאור: 2017
דאנאקוד: 362-5792
ISBN: 978-965-564-595-8
איור הכריכה: סילביה כביב
"רומן עוצר נשימה שמחזיר את התכונה החשובה ביותר של בני הנוער לספרות הנוער – ביקורתיות וראייה רעננה" - המלצה על הספר בבלוג "קריאת חובה"
"הגיבורה סוחפת את הקורא לתוך הדילמות שמעסיקות אותה - ויחד איתה למורכבות של חיינו כאן ועכשיו" – המלצה על הספר בבלוג "המתלהבת"
ביום שלישי, כמה דקות לפני שתיים וחצי, השמיעו ברדיו את הסינגל שלנו. תכנַנו לשמוע אותו ביחד, אבל הם הלכו בלעדי לבית קפה במרכז העיר ואני שמעתי אותו לבד. במטבח.
כשמיכאלה גמרה לשיר את השיר שאני כתבתי על המתולתלת־המטורללת־המסלסלת־המתפתלת־המקללת, שאותה אני סובלת, ומִיש דפק את אקורד הסיום, רציתי ללחוץ על הכפתור ולשמוע אותו שוב; מרוב התרגשות שכחתי שברדיו רצים קדימה ואי אפשר לחזור לאחור. שנייה לפני שהמגיש הִפנה את המאזינים למבזק החדשות, הוא אמר שזה היה אחלה שיר ושהוא מקדיש אותו לחבֵרה המתולתלת שלו. אני מקווה שהיא לא מקללת אותו יותר מדי, חשבתי. הוא נשמע כזה רגיש ועלוב.
אמא חזרה מהעבודה עם עוגת תפוחים לכבודי. האצבעות שלה היו נפוחות. היא ניסתה להסתיר אותן עמוק בשרוולים של הסוודר שלה. "כשאת מנסה להסתיר, את מבליטה," אמרתי לה, והיא אמרה שאני צודקת, שמחלה זו לא בושה. פרסתי לנו פרוסות גדולות. ישבנו שתֵינו במטבח ועשינו לחיים עם פרוסות של עוגת תפוחים. גם כשמדברים הזמן רץ קדימה, והפעם הוא ממש טס ולא שמתי לב שאני מאחרת ל "זֶפֶּלין", הפאב שבו אנחנו מופיעים בכל יום שלישי. אמא ביקשה שאחזור עד אחת־עשרה. היא גם הסבירה למה חשוב לה כל כך שאחזור מוקדם, אבל לא הקשבתי לה. איפרתי את העיניים בשחור, משחתי את הריסים במסקרה שחורה, לבשתי גופייה שחורה, טייץ שחורים, מעיל עור שחור ומגפיים שחורים. הברשתי את השיער עד שהבהיק. רק אתמול הסתפרתי אצל הספרית של אמא. היא עשתה לי קָארֶה קצר, כמו של יפנית. הרגשתי שילך לנו טוב. שההרכב שלנו יצליח. שסתם אנשים, כאלה שנוסעים באוטובוס או קונים במכולת, ישמעו את השירים שאני כותבת ומיש מלחין, ויאהבו אותם. ואולי נפוצץ את קיסריה או אפילו נגיע לחו"ל. נתתי גזר לארנבות שלי, נישקתי אותן למזל טוב, ורצתי לאוטובוס.
בחוץ ירד גשם. ואם זה לא מספיק גרוע, בטלוויזיה שידרו גְמר עולמי בכדורסל או בכדורגל. נכנסתי ל"זפלין" בידיעה שהוא יהיה ריק, בגלל זה נעצרתי בפליאה בכניסה כשראיתי שהגיעו הרבה אנשים. אז ככה זה עובד, פעם אחת ברדיו ואתה ממלא את המקום.