וניל

הדמעות עומדות ממש בקצה, ואני נאבקת בהן בכל הכוחות שאני מצליחה לגייס. המקום הזה לא נראה לי כמו מקלט. החדר קטן, ואני צריכה לחלוק אותו עם שתי בנות. המיטה שקרובה לחלון פנויה. אני זורקת עליה את התיק שלי. מחפשת מקום לפרוק את תכולתו, אבל לא מוצאת. אין שידה, אין ארון, רק שלוש מיטות ברזל וחלון אחד. מישהי בערך בגילי עומדת מולו, עיניה מתגלגלות בקצב מסחרר כאילו היא רואה דברים שאף אחד אחר לא יכול לראות. על המיטה הרחוקה ממני יושבת נערה בגב זקוף, הגוף שלה מתוח ונוקשה. היא נעמדת ובוחנת אותי בפנים חתומות. השיער שלה סודק את החזות הקשוחה וגורם לה להיראות פחות רצינית. צבעו כחול זוהר, פה ושם מבצבצים שורשים בלונדיניים כמו קצף של מפל. אני משתהה על נעלי הספורט שלה — אין שרוכים. שתי פסיעות והיא כבר מולי, פחות מחצי מטר מפריד בינינו. לאט–לאט אני מרימה את מבטי אליה. העיניים שלה מפשיטות אותי, אבל לא כמו שבן מסתכל על בת. היא חודרת במבטה עמוק אל תוך העור שלי, קוראת אותי בחיטוט בלתי נעים ואז עושה את מה שלא ציפיתי שתעשה: היא מחייכת אלי, חיוך רך ומואר. הקשיחות שלה נעלמת — מישהי אחרת מביטה בי. היא מתחילה לצחוק ומתיישבת בקפיצה על המיטה שלי. אני בוחנת את תנועות גופה. היא נשענת לאחור על מרפקיה, מניחה רגל על רגל ומסתכלת עלי משועשעת. "הצלחתי להבהיל אותך, מה?"