צבע אש

בלוויה של אבי, אחרי שהכול נגמר, הדלקתי לזכרו מדורה גדולה מארגזי תפוחים ורהיטים שבורים וענפי עץ שנפלו. הלהבות היתמרו מעל פיסת האדמה הדלה שאני מכנָה גן המדורה, והתלקחו, גדולות מכדי להילחם בהן, על רקע אור אחר הצהריים המתפוגג. על המדשאה מתחתַי, בנֵי משפחתי התאמצו לנשום כאילו הם דגים מחוץ למים. הם לפתו את הפרצופים שלהם כמו בציור הצעקה של אדוארד מונק, כמו מסוממים. המתאבלים זרמו מחוץ לבית, מתייפחים בבגדי המעצבים שלהם, מוארים בלהבות כמו רוחות רפאים. אבי החורג, לוֹאֶל בַּקסטֶר, סֵמל סקס מזדקן, כוכב טלוויזיה בעבר וכלומניק בהווה, עמד מתנודד, מטושטש וחלול מבט, כמו אדם שהקיץ משינה ממושכת ומצא את עצמו במקום הלא נכון. אמא שלי, האנָה, צנחה על הדשא הלח כמו סייחה שרק נולדה, מקושטת בכל תכשיטי כרטיס האשראי שלה, ופניה המרהיבים מתכווצים ומתכרכמים לאט. היא נאחזה בבגדים שלה, התייפחה בפראות, אבל לא טרחה לקום. נראה לי שהיא לא זכרה איך קמים — היא כרעה תחת נטל החובות הכבדים. יכולתי לצלם אותם, לשמר את ייסוריהם בסרט לצפיות חוזרות, אבל לא צילמתי. עשיתי מה שתֵרסטוֹן, החבר הכי טוב והיחיד שלי, תמיד אמר לי. התענגתי על הרגע, כי הרגע היה מספק מעל ומעֵבר. עמדתי מאחור וצפיתי בהם סובלים, מזינים את האש באגרופים מלאי ניירות. תהיתי אם הם ידברו איתי שוב אי פעם. תמיד קיוויתי שהאנה ולואל יפסיקו לדבר. הם לא התנהגו כך כשאבי היה בכבשן. לא הצטערו לראות אותו הולך מאיתנו. לפני האש נערך עבורו טקס במשרפת המתים. אֶרנֶסט טוֹבּי ג׳וֹנס, אחד המתים הממתינים בתור להישרף. לואל הסתובב בחדר בחליפה צמודה, והאנה הִרכיבה משקפי שמש שחורים וגדולים כדי להסתיר את היעדרן של הדמעות. היא נעלה נעלי עקב שחורות מבריקות עם סוליות אדומות, בצבע השפתון שלה. אביזרי אופנה דרמטיים היו התשובה של אמי לאירועים גדולים, תחליף לרגשות של ממש.