ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ערב קיץ אחד נרדמתי בתקווה שהעולם ישתנה כשאתעורר. בבוקר, כשפקחתי את עיני, העולם נותר כשהיה. העפתי מעלי את השמיכה ושכבתי כך בעוד החום זורם מבעד לחלון הפתוח. היד שלי גיששה אחַר מחוג הרדיו. לעזאזל, שיר של להקת הארט, שיר על בדידות. לא הלהקה האהובה עלי. לא הנושא האהוב עלי. "אתם לא יודעים כמה זמן..." הייתי בן חמש־עשרה. משועמם. אומלל. מבחינתי, השמש יכלה להמיס בו ברגע את הכחול מהשמים. כדי שהשמים יהיו אומללים ממש כמוני. הדי־ג'יי ברדיו אמר דברים מתבקשים ומעצבנים כמו, "עכשיו קיץ! חם בחוץ!!" ואז שׂם את נעימת הרֶטרו "לוֹן רֵיינגֶ'ר", שהוא אהב להשמיע כל בוקר, כי מגניב להעיר ככה את העולם. "הַיי־הוֹ, סילבֶר!" מי נתן לטיפוס הזה את העבודה הזאת? הוא הרג אותי. אני חושב שאפילו כשהאזנו לפתיחה של וילהלם טֵל היינו אמורים לדמיין את לוֹן ריינג'ר ואת טוֹנטוֹ רוכבים על הסוסים שלהם במדבר. מישהו היה צריך אולי להגיד לבחור הזה שלא כולנו ילדים בני עשר. "היי־הו, סילבר!" וכל החרא הזה. קולו של הדי־ג'יי עלה שוב על גלי האֶתֶר: "התעוררו, תושבי אֶל פּאסוֹ! היום יום שני, חמישה־עשר ביוני, 1987! 1987! אתם מאמינים? ומגיע 'יום הולדת שמח' לווֵיילון גֶ'נינגס, שהיום מלאו לו חמישים!" ויילון ג'נינגס? זאת תחנת רוק, לעזאזל! אבל אז הוא אמר משהו שרימז על כך שאולי יש לו מוח — הוא סיפר איך ויילון ג'נינגס ניצל ב־1959 בהתרסקות מטוס שבה נהרגו בָּאדי הוֹלי וריצ'י ואלֶנס. ובנימה זו הוא השמיע גם גרסה מחודשת של "לָה בַּמבָּה" של לוֹס לוֹבּוֹס. "לה במבה." עם זה אני יכול לחיות. תופפתי ברגליים יחפות על רצפת העץ. כשהנעתי את הראש לפי הקצב, התחלתי לתהות מה עבר בראש של ריצ'י ואלנס לפני התנגשות המטוס באדמה הקשה. הי, חברים! המוזיקה נגמרת. המוזיקה נגמרה מהר כל כך. המוזיקה נגמרה כשהיא רק התחילה. זה ממש עצוב.