וילובי משפחה מהספרים

30.00 ₪ 68.00 ₪

מאת: לויס לורי

ארבעת ילדי משפחת וילובי – טים, ברנבי א', ברנבי ב' וג'יין – שוקלים את האפשרות להתייתם. זה לא מפתיע, שכן מדובר במשפחה מיושנת, כמו בסיפורים הקלאסיים, וההורים – טוב, הם ממש לא מציאה. בהשראת גיבורות וגיבורים ספרותיים כמו אן שרלי, פוליאנה וג'יימס והאפרסק הענק שלו, זוממים הילדים להפוך ליתומים לתפארת. אין להם מושג שמר וגברת וילובי החלו גם הם לרקום מזימה מתועבת בהשראת מעשייה אהובה אחרת: הנזל וגרטל...

רשעים, יתומים נטושים, מיליארדר אומלל, אומנת שלא סובלת שטויות, יורשים אבודים ואהבה מאוחרת, כל אלה מופיעים בסיפורה של משפחת וילובי חסרת הרסן – פרודיה פרועה פרי עטה של לויס לורי, זוכת מדליית ניוברי ומחברת הספרים האהובים אנסטסיהגוני גרין בבית הספר והמעניק. הסיפור הוא מחווה מצחיקה וסוחפת ליצירות ספרות מפורסמות, ועובד לסרט מונפש ב"נטפליקס".

 

מגיל 9 ומעלה

תרגום מאנגלית: מאירה פירון

כריכה רכה, 144 עמודים

תאריך הוצאה לאור: 2017

דאנאקוד: 362-5487

ISBN: 978-965-564-302-2

לרכישת ספר דיגיטלי

"סאטירה פרועה, מבריקה, אכזרית ומצחיקה, שמשיבה את הכבוד למלאכה העתיקה של גידול ילדים" – המלצה על הספר ב"הארץ"

"לויס לורי כותבת בחן עצום ובהומור מטורף" – המלצה על הספר ב"ישראל היום"

היֹה היתה פעם משפחה בשם וילוֹבּי: משפחה מיושנת לכל הדעות, ולה ארבעה ילדים.

הבכור נקרא טימוֹתי; הוא היה בן שתים־עשרה. בַּרנָבּי ובַּרנָבּי היו תאומים בני עשר. איש לא הצליח להבחין ביניהם, וזה היה מבלבל במיוחד כי קראו להם באותו שם; לכן כינו אותם ברנבי א' וברנבי ב'. רוב האנשים, כולל הוריהם, קיצרו את הכינויים ל־א' ו־ב', ורבים בכלל לא ידעו שלתאומים יש שמות.

היתה גם ילדה, חששנית, יפה וקטנה שהרכיבה משקפיים והיה לה פוני. היא היתה הקטנה מכולם, רק בת שש וחצי, וקראו לה גֵ'יין.

הם גרו בבית גבוה וצר בעיר רגילה, ועשו מה שילדים בסיפורים מיושנים עושים. הם הלכו לבית הספר ולחוף הים. הם ערכו מסיבות יום הולדת. לפעמים לקחו אותם לקרקס או לגן החיות, אפילו שהם לא כל כך התעניינו בזה ורק הפילים מצאו חן בעיניהם. 

אביהם, אדם חסר סבלנות ונרגן, יצא מדי יום לעבודתו בבנק, עם תיק מסמכים ומטרייה גם כשלא ירד גשם. אמם העצלנית ורעת המזג לא עבדה. גם כשהכינה את הארוחות, בחוסר רצון ניכר, היא ענדה את שרשרת הפנינים שלה. פעם היא קראה ספר, אבל הוא עורר בה סלידה כי היו בו שמות תואר. מדי פעם היא העיפה מבט במגזין.

לעתים קרובות שכחו ההורים של בני וילובי שיש להם ילדים, והם התרגזו למדי כשהזכירו להם.

לטים, הבכור, היה לב של זהב, בדומה לילדים רבים במשפחות מיושנות, אבל הוא הסתיר אותו מאחורי חזות שתלטנית. טים היה זה שהחליט מה יעשו הילדים: באיזה משחק הם ישחקו ("עכשיו נשחק שחמט," אמר לפעמים, "ולפי הכללים רק לבנים מותר לשחק, והבת תגיש עוגיות בכל פעם שכלי משחק נופל בשבי"); איך הם יתנהגו בכנסייה ("כִּרעו ברך ושִמרו על הבעת פנים נעימה, אבל תחשבו רק על פילים," אמר להם פעם); אם יאכלו או לא יאכלו את מה שבישלה אמם ("אנחנו לא אוהבים את זה," עלול היה להכריז, וכולם נאלצו להניח את המזלגות ולסרב לפתוח פיות, גם אם הם היו רעבים מאוד).