להעריץ את ג'נה פוקס

פעם הייתי מישהי. מישהי בשם גֶ'נה פוֹקס. זה מה שאומרים לי. אבל אני יותר מסתם שֵם. יותר ממה שמסַפרים לי. יותר מן העובדות והנתונים שדוחסים בתוכי. יותר מקטעי הווידאו שמאלצים אותי לראות. יותר. אבל אני לא בטוחה מה. "ג'נה, בואי שבי כאן. שלא תפסידי." האישה שאני אמורה לכנות אמא טופחת על הכרית לצדה. "בואי," היא אומרת שוב. אני באה. "זה רגע היסטורי," היא אומרת. היא כורכת את זרועה סביבי ומחבקת. אני מרימה את זווית פי. אחר כך את הזווית השנייה: חיוך. כי אני יודעת שצריך. זה מה שהיא רוצה. "זאת פעם ראשונה," היא אומרת. "אף פעם לא היתה לנו נשיאה ממוצא ניגֶרי." "פעם ראשונה," אני אומרת. אני מסתכלת על המרקע. אני מסתכלת על הפנים של אמא. רק לאחרונה למדתי לחייך. אני לא יודעת איך להגיב לשאר ההבעות שלה. ואני צריכה לדעת. "אמא, בואי שבי איתנו," היא קוראת לעבר המטבח. "זה מתחיל עוד רגע." אני יודעת שהיא לא תבוא. היא לא אוהבת אותי. אני לא יודעת איך אני יודעת. פניה חתומים וחסרי הבעה מבחינתי כמו הפָּנים של כולם. זה לא בגלל הפנים שלה. זה משהו אחר. "אני מדיחה כלים. אֶצפה במסך שכאן," היא קוראת בתשובה. אני קמה. "אני יכולה ללכת, לִילִי," אני מציעה. היא באה ועומדת בפתח החדר המקוּשת. היא מסתכלת על אמא. הן מחליפות מבט שאני מנסה להבין. פניה של אמא מתכסות בידיה. "היא סבתא שלך, ג'נה. תמיד קראת לה סבתא." "זה בסדר. היא יכולה לקרוא לי לילי," היא אומרת ויושבת מצִדה השני של אמא.