תארו לעצמכם שאינני

מִילָה הראשונה היתה כלבה. בֶּדלינגטוֹן טֶריֶיר. כדאי לדעת דברים כאלה. אני ממש לא כועסת שקוראים לי על שם כלבה. בעצם אני יכולה לתאר לעצמי מה קרה. מילה, אמר אבי מן הסתם, שֵם יפה. בלי לזכור איפה שמע אותו. ואז אמי בטח נזכרה בכלבה ושאלה אם הוא בטוח לגמרי, וכשהוא לא ענה, היא אמרה, טוב. אז, מילה. ואז כשהסתכלה עלי חשבה, מילה, מילה שלי. אני לא מאמינה בגלגול נשמות. לא נראה לי הגיוני שירשתי את נשמת כלבתו של סבי שמתה מזמן. אבל יש כמה תכונות שגורמות לי לתהות. האם רק במקרה מילה עלתה בדעתו של אבי בבוקר שבו נולדתי? הוא הביט בבתו, תינוקת בת דקה אחת, וחשב תחילה על הכלבה מילה? למה? אבא ואני מתכוננים לנסיעה לניו יורק, לבקר חבר ותיק שלו. אבל אתמול הכול התהפך. אשתו של החבר התקשרה לומר שהוא עזב את הבית. עזב את הבית? שאל גִיל. מה לעזאזל זה אומר? נעלם, היא אומרת. לא השאיר פתק. כלום. אבל תבוא בכל זאת? שואלת האישה. וכשגיל שותק לרגע, חוכך בדעתו, היא אומרת, בבקשה. כן, בטח, אומר גיל ומניח לאִטו את השפופרת. הוא יחזור, הוא אומר למָרִיקָה. הוא רק הסתלק כדי לחשוב קצת. את מכירה אותו. אבל למה עכשיו? אמי תוהה. כשהוא יודע שאתה בא? התזמון... מוזר. גיל מושך בכתפיו. מחר בשעה הזאת הוא כבר יחזור. אני בטוח שהוא יחזור. מריקה פולטת קול ספקני, אבל מהמקום שלי אני לא רואה את פניה. מה עם מילה? היא שואלת. יש כמה דברים שאני יודעת: עכשיו חופשת פסחא ואני לא לומדת. אמא שלי עובדת כל השבוע בהולנד, ואני לא יכולה להישאר בבית לבד. אבא שלי חי בתוך הראש שלו ומוטב שלא ייסע לבד, כי הוא לא מרוכז. הכרטיסים נקנו לפני חודשיים. אז שנינו ניסע.