לא שם עין

אני שוכב על משטח פלדה, מודע מדי לאקדח הרנטגן העצום שמכוון אלי. הוא נראה כמו נשק לייזר שהרעים הכי רעים בסרטים משתמשים בו — בגודל של חדר ובמשקל חמישה טון. איום ממשי על כדור הארץ. "איזה מוזיקה אתה אוהב, רוס?" אני בטוח שטכנאי הקרינה מנסה להסיח את דעתי בזמן שהוא קושר אותי. יש לי על הראש והצוואר מסכה מרשת פלסטיק קשיחה שמונעת ממני לזוז — יצקו אותה על הפנים שלי אתמול — והטכנאי מתאמץ לחבר אותה למשטח. הוא מעקם את האף ומושך. "אה... לא משנה. מה שיש," אני מסנן בין השיניים. המסכה הקשיחה לא ממש מאפשרת לי להזיז את הסנטר. המסכה ננעלת, והטכנאי — פרנק — תוקע אגרוף חלש בכתף שלי. "בחייך, גבר. אם אתה מתכוון לשכב כאן חצי שעה אתה צריך מוזיקה. יש לי את כל הסגנונות. תגיד לי מה אתה אוהב. כל התשובות נכונות." אני סורק את הזיכרון שלי. "אתה יכול... אולי אתה יכול לשים... את רשת KZAQ?" פרנק נעצר ומתקפל כאילו בעטו לו בבטן. הוא נשאר ככה ומדבר לרצפה. "טוב... כל התשובות נכונות חוץ מזאת." הוא מזדקף ומעווה את פניו. "ברצינות? אתה אוהב להיטים וזבל כזה?" "זה... זה מה שההורים שלי שומעים כל הזמן..." איזה חנון. אני מנסה להזיז את הראש הצדה, אבל הוא לא זז. פרנק נועץ בי מבט ונאנח בקול גדול. "בסדר. אבל מחר תגיד לי מה אתה אוהב. לא מה אמא ואבא אוהבים." הוא פונה להתעסק במערכת סטריאו ישנה שעומדת על מדף גבוה, ליד ערימת דיסקים וקלטות. ברצינות? יש כאן ציוד בשווי מיליוני דולרים, והם לא יכולים להרשות לעצמם נגן אם–פי–3? אני מבחין בקעקוע שמציץ משרוול מדי בית החולים של פרנק. זנב של לטאה, אולי? או זרוע של תמנון?