ריקי לי וו דבוקה לכיסא!

באותו בוקר היא היתה האחרונה שהגיעה לכיתה. כולם כבר ישבו בכיסאותיהם והיא עמדה בפתח, והיה זה המקום הגרוע ביותר לעמוד בו — קודם נשמעה חריקה איומה, אחר כך ניסַט הלוח הלבן מהקיר כאילו היה דלת שנפתחת, ומתוך החריץ שנפער בין הלוח והקיר ננשף אליה בבת אחת אבק לבן וכיסה את כולה. למזלה עצמה את העיניים והסתובבה מהר לאחור. כולם צרחו, אבל לא ממש בבהלה. מקרים כאלה קרו בשנה האחרונה כמעט מדֵי שבוע — כשלוח באחת הכיתות מחליט להיפתח פתאום ואבקה לבנה נושבת ממנו כאילו גדוד של רוחות רפאים נוהר החוצה מבֶּטן השאוֹל... התלמידים הסיקו את המסקנה המתבקשת, כלומר שבית הספר רדוף רוחות; למרבה הצער זה לא שכנע את המורים, ההנהלה וצוות שלם של מפקחים שבאו לבדוק את המקום; אלה הסיקו שמדובר באיזושהי תקלה במבנה, אולם לא הצליחו בשום פנים לגלות מהי או כיצד ניתן לתקן אותה. המורה התבלבל רק לרגע קט ואחר כך הטיל את כל כובד משקלו על הלוח, אבל זה לא עזר. הלוח הטיל את כל כובדו בחזרה. המורה רץ החוצה לחפש עזרה. ילדים אחדים קמו וניסו להציץ אל הפתח, אבל האבק הלבן היה מסמא עיניים. רק שונטל ניגשה אליה ובעדינות החלה מנערת ממנה את האבק. היא הצליחה לפקוח סוף־סוף את העיניים ולא זזה. שונטל טפחה עליה במרץ מכל הכיוונים וזה היה כל כך נעים, כמו מקלחת של ידיים. מזווית העין ראתה כיצד לוּנא, שכנתה של שונטל לשולחן, מנצלת את המצב ומעתיקה בשקדנות את שיעורי הבית מן המחברת הפתוחה שלידה. אחרי כמה רגעים חזר המורה עם אב הבית. שוב נשענו על הלוח, עד שהצליחו להחזיר אותו למקומו. אב הבית הבריג בקצהו ארבעה ברגים נוספים, ליתר בטחון. "כדאי לך לשטוף את הפנים," לחשה לה שונטל. היא הנהנה בראשה ורצה לשירותי הבנות. בשירותים לא היתה מראה מעל הכיור, ונייר הטואלט, אם מישהו טרח לשים בתאים, תמיד אזל בצורה מסתורית. היא ניגבה את הפנים בחולצה, חזרה לכיתה והתיישבה במקומה. ואז קרה דבר יותר גרוע — היא גילתה שהיא דבוקה לכיסא. היא דבוקה לכיסא!