תמיד גרנו בטירה

קוראים לי מרי קתרין בּלֶקווּד. אני בת שמונה־עשרה, ואני גרה עם אחותי קוֹנסטַנס. לא פעם חשבתי שעם קצת מזל יכולתי להיוולד אישה־זאב, כי שתי אצבעותי האמצעיות באורך שווה. אבל נאלצתי להסתדר עם מה שיש לי. אני לא אוהבת להתרחץ וגם לא כלבים ורעש. אני אוהבת את אחותי קונסטנס, ואת ריצ'רד פְּלַנטֶגֶ'נֶט ואת אָמָניטָה פָאלוֹידֶס, פטריית אָמָנית המוות. כל שאר בני משפחתי מתים. בפעם האחרונה שהצצתי בספרי הספרייה שעל המדף במטבח, תאריך ההחזרה שלהם עבר לפני יותר מחמישה חודשים, ותהיתי אם הייתי בוחרת אחרת אילו ידעתי שאלה הספרים האחרונים, אלה שיעמדו לנצח על המדף במטבח שלנו. רק לעתים נדירות הזזנו דברים; משפחת בלקווד מעולם לא התאפיינה באי־שקט או בתזזיתיות. התמודדנו עם החפצים הארעיים הקטנים שעל פני השטח, הספרים והפרחים והכפות, אבל מתחת לאלו שמרנו תמיד על בסיס מוצק של רכוש קבוע. תמיד החזרנו דברים למקומם. איבקנו וטאטאנו מתחת לשולחנות ולכיסאות ולמיטות ולתמונות ולשטיחים ולמנורות, אבל לא הזזנו אותם; מערכת כלי האיפור משריון צב שעל שולחן האיפור של אמא שלנו מעולם לא זזה אפילו חלקיק סנטימטר. בני משפחת בלקווד תמיד גרו בבית שלנו ושמרו על הסֵדר; ברגע שגברת בלקווד חדשה עברה לגור בבית, נמצא מקום לחפציה, כך שהבית שלנו נבנה משכבות של נכסי בלקווד, כמו משקולות ששומרות על יציבותו מול העולם. היה זה יום שישי בסוף אפריל כשהבאתי את ספרי הספרייה אל הבית שלנו. ימי שישי ושלישי היו ימים נוראים, כי בהם נאלצתי להיכנס לכפר. מישהו היה צריך ללכת לספרייה ולמכולת; קונסטנס מעולם לא חצתה את קצה הגן שלה, ודוד ג'וליאן לא מסוגל. אם כן, לא גאווה הביאה אותי אל הכפר פעמיים בשבוע, וגם לא עיקשות, אלא רק צורך פשוט בספרים ובאוכל.