הקסם של ג'ינקס (ספר שני בסדרה)

ג'ינקס לא שנא בני אדם. לפעמים הוא פשוט היה צריך להתרחק מהם.

ברגע שהוא יצא מטווח השמיעה של היושבים סביב המדורה ונשם את עוצמתו הירוקה והעמוקה של היער, הוא שמע את קולו של עץ בודד.

תקוע. לכוד. הכול אבוד.

ג'ינקס מיהר אל תוך הצמחייה העבותה, עקף עצים אדירים מכוסים אזוב, מָעד על שורשים.

הקריאות הגיעו משתיל של אשור. עץ אורן גדול ממדים נפל ומעך את האשור על האדמה.

ג'ינקס תפס את האשור ומשך, אבל לא הצליח לשחרר אותו. הוא שמע אותו ממלמל בייאוש. אתה מחכה ומחכה להזדמנות כזאת, שעץ גדול ייפול כדי שתוכל לצמוח אל עבר השמש, ואז זה קורה. קשה להיות צעיר באוּרוואלד.

ג'ינקס כרך את זרועותיו סביב גזע האורן המחוספס והדוקרני וניסה להזיזו. הוא לא הצליח.

אה. כן. הוא קוסם.

ג'ינקס שאב את כוח החיים של האורוואלד דרך רגליו. האורן ריחף כמה סנטימטרים מעל לפני השטח.

חופשי! חופשי! אמר העץ הרך. אור שמש!

הוא הזדקף, ועליו ליטפו את פניו של ג'ינקס.

ג'ינקס התמלא תחושת הישגיות — בזכותו, ייתכן שהעץ הזה יגיע ביום מן הימים לגובהם של הענקים הסובבים אותו — אבל לפתע חש רעב עמוק של מישהו קרוב. הוא הפנה את ראשו שמאלה... ועיניו פגשו עיניי איש־זאב.

ג'ינקס קפא, אחוז אימה. לא היה טעם בכישוף הסתרה — איש־הזאב כבר ראה אותו. לא היה זמן לצעוק לעזרה — איש־הזאב היה במרחק מטרים ספורים ממנו.

והוא הרכיב משקפיים.

ג'ינקס בהה בו, ואז איש־הזאב ליקק קצה עיפרון וכתב משהו במחברת קטנה.

"למה עשית את זה?" שאל איש־הזאב באורוואלדית נוהמת אך מושלמת.

"מ־מה עשיתי?" שאל ג'ינקס. הוא לא ידע שאנשי־זאב יכולים לדבר. הוא נרדף על ידי אנשי־זאב, נתפס על ידי אנשי־זאב וכמעט נטרף על ידי אנשי־זאב, אבל הם מעולם לא ניהלו איתו שיחה.