איך נוצר ספר

ציפור פרומקין מספרת על תהליך היצירה שלה

כשאני כותבת עולים בראשי רעיונות שכאילו לא שייכים לנושא. אני כותבת אותם, ומכיוון שבדרך כלל אני מתקשה לוותר עליהם, אני חופרת סביבם כדי לגלות את הקשר הסמוי ביניהם. לפעמים זה לוקח לא מעט זמן; בעצם, זו כמו פרשנות של חלום. אם אני מוצאת את הקשר זה משמח במיוחד, יש תחושה של גילוי. אבל האם זה באמת גילוי? האם הקשר הסמוי הזה באמת הסתתר לו מתחת לדברים, וחיכה להתגלות? או שזה קשר מומצא...?

לפני כמה שנים קרה לי דבר מוזר – ישבתי בהופעה, וזמרים עלו להופיע בזה אחר זה. אחד מהם היה בחור צעיר שזיהיתי, אבל לא ידעתי מניין. לאחר רגע הזיכרון התבהר. בטח, אמרתי לעצמי, זה מישהו שקשור לתיאטרון הקרון! (המקום שבו עבדתי). נזכרתי איך הכרתי אותו: שנינו ישבנו על אחד מהספסלים באולם, ודיברנו – זכרתי זאת בבירור. אלא שכעבור עוד רגע, הבנתי שהאירוע כלל לא התקיים. הבחור מוכר לי מתוכנית ריאליטי שבה הופיע (כוכב נולד...), ואת התמונה שבה שנינו יושבים ומשוחחים הגה מוחי, שנקלע למצוקה איומה – ניסיון ליישב בין הוודאות שאני מכירה את האדם הזה, לבין חוסר הידיעה מניין.

זו הייתה חוויה אוליבר־סאקסית במקצת (כמו בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע", וספרים אחרים). אמנם המציאות אף פעם לא נדמתה לי אמינה ומוצקה במיוחד, אבל רק באותו רגע חוויתי באופן מוחשי ביותר כיצד המוח טווה את המציאות ללא הרף, מכסה על הפערים, הבורות והתהומות כמו עכביש טרוד.

בין המתמטיקאים, למשל, יש ויכוח האם חוקי המתמטיקה הם המצאה או גילוי. לגביי, התשובה (החלקית) טמונה בשפה העברית: "למצוא" ו"להמציא" גזורות מאותו שורש. אמנם במקורו "להמציא" הוא להביא דבר קיים כדי שיהיה מצוי, אבל הפרשנות המודרנית העניקה לו יצירת יש מאין. הקרבה בין המילים, בעיניי, מסמלת את המצב שבו כל דבר נתון – מַעבָר מתמיד בין היותו "מאז ומעולם", לבין היותו המצאה חדשה.

האם אנחנו מוצאים את מה שטמון בנו עמוק ופשוט מגלים אותו, מוציאים אותו לאור, או ממציאים אותו? אין לי תשובה על כך, אבל התהליך תמיד מרתק.

לי עברון מספרת על העבודה על הספר "העולם שמתחת לשטיח"

 

גיבורת "העולם שמתחת לשטיח" היא ילדה ושמה יעל, שאוהבת לכתוב סיפורים. בחופשה בבית דודתה היא מגלה את העולם שמתחת לשטיח, עולם של הרפתקאות שבו היא פוגשת חברים דמיוניים, וחבר אחד דמיוני אבל גם אמיתי: דניאל, אבא שלה - אבל לא בתור איש מבוגר, אלא בתור ילד בן גילה.

במחברת ירוקה מיוחדת, יעל כותבת על ההרפתקאות בעולם שמתחת לשטיח, שאחת מהן מתרחשת בפנימייה עם מנהלת קשוחה וחוקים מחמירים.

כשכתבתי את הספר, גיליתי תוך כדי כתיבה מה קורה ליעל בפנימייה, אבל לקח לי הרבה זמן לגלות את הסדר שבו הדברים קורים. בהתחלה כתבתי שיעל נמצאת בפנימייה עם החברה הדמיונית שלה קורדיליה, והיא מחכה לדניאל שיבוא להציל אותן. משהו בסיפור לא הסתדר, ובעצם לא היה ברור למה יעל צריכה לחכות שדניאל יגיע; ורק בשלבי עריכה מאוחרים של הסיפור, בהתכתבויות עם העורך יותם שווימר, הבנתי שזה הפוך! לא דניאל צריך להגיע לפנימייה ולהציל את יעל, להיפך; יעל היא זו שמגיעה לפנימייה כדי להציל משם את דניאל, והצורך שלה להגיע לשם ולהציל אותו מתעורר אחרי שהיא מגלה שאבא שלה באמת היה בפנימייה בילדותו. מרגע שתיקנתי את סדר הזמנים ואת הקשר בין הסיבה לתוצאה – הסיפור זרם הרבה יותר טוב (וגם מצא חן בעיניי שהבת מצילה את הבן ולא להיפך...).

"לערוך" בעברית פירושו לסדר (אומרים גם "לערוך שולחן"), ובמקרה הזה (כמו ברבים אחרים) באמת היה צורך לסדר את האירועים נכון. אז אם אתם כותבים סיפור ומשהו בו לא זורם, אולי כדאי לנסות לבדוק את הזמנים ולבדוק מה הסיבות ומה התוצאות: יכול להיות שהסיפור כבר כולל את כל החלקים הנכונים, וצריך רק לסדר אותם אחרת.

 

תמר הוכשטטר מספרת על תהליך העבודה על הספר "לא תמצאו אותי"

כשאבא שלי לימד אותי לקרוא בגיל 4 ו-5, הספרים שקראתי היו בעצם קרטון ירוק מקופל לשניים ובו משפטים כמו "גד לקח בד, גד תפר מפה, המפה שגד תפר לבנה". ברוב המקרים היה איור קטן שהחליף את המילה הקשה יותר. לא היה בסיפורים האלה שום דבר מושך. "הספרייה שלי" היא סדרה של ספרים שמבקשת לעשות את זה אחרת, להציג סיפור שיעניין ילדים שמתחילים לקרוא (כלומר בני 6-7) במשהו כמו 350 מילים. כך שהאתגר שיותם, עורך הסדרה, הציב בפניי הלהיב אותי. אבל פעם אחר פעם נכשלתי ועקפתי בהרבה את מכסת המילים.

בשלב מסוים הודעתי לו שאני לא מצליחה ועזבתי את זה. ואז נזכרתי בשני דברים: האחד הוא הסיפור "ארנב הים" של האחים גרים ובו נסיכה מחפשת מתצפית במגדל שלה אחר מחזרים שמתחבאים ברחבי הממלכה, והשני הוא שיר שפעם כתבתי על חוויית ילדות של משחק מחבואים:

במחבואים מצאתי מקום ממש טוב
והלב שלי טִרטר כמו שיפוצים.
פעם אחת התופס היה קרוב
אבל השמש עשתה לו מצמוצים.

אחרי כמה זמן נהיה שקט...
אולי המשחק נגמר.
אבל לא רציתי לצאת
אפילו שנהיה לי קצת קר

כולם נכנסו פנימה
ושם אור וחום ומיץ פטל
דמיינתי בסלון את אמא
מחממת בידיים ספל

עם שני הרפרנסים האלה התיישבתי לכתוב. ואז מחקתי ומחקתי, ובסוף היה לנו טקסט שראה אור כ"לא תמצאו אותי".

זאת אומרת שהטקסט היה גמור לפני שלב האיור?

כמעט. בשלב האיור מילים עוד השתנו פה ושם, ובעיקר נעלמו. זה הרבה יותר פשוט כשהסופרת היא גם המאיירת.

ומה היה תהליך האיור?

חיפשתי טכניקה וסגנון. הסתכלתי על כל מיני מאיירים שאני אוהבת, חיפשתי פשטות וחמימות וגם להתרחק קצת מהפיקצ'רבוק כדי לנסות לפנות לילדים יותר גדולים. בסוף מצאתי שני אמנים שהיוו השראה: Jean Jullien –  מאייר וקריקטוריסט צעיר ומצליח:

ו - Gregoire Solotareff סופר-מאייר שפרסם בשנות התשעים:

משותף להם הקו התוחם השחור. התחלתי גם אני לחפש את הקו שלי בעט, בפנדה ובמכחול, ובסוף קניתי מין עט-מכחול יפני שייצר את האפקט הזה של הרעד האנושי ביד המציירת. מכאן השולחן שלי התמלא בעוד ועוד דפים של ניסיונות וחיפוש אחר הדמויות, ובעיקר אחר הדמות של הילדה קרני.

 

ואז עברתי ללמוד את כלי העבודה:

 

את הצביעה עשיתי באמצעות תוכנת פוטושופ, וניסיתי לדבוק בפלטת צבעים מצומצמת. לא בטוח שכל כך הצלחתי בכך. אני מאוד אוהבת צבעים וקשה לי להתאפק.

 

בשלב מסוים בסיפור כולם מתחבאים. במשך ימים חיפשתי מקומות מחבוא מעניינים ומצחיקים כדי שאוכל לצייר כפולת עמודים מלאה מתחבאים. אבל כשהגיע הרגע ממש לצייר אותה פתאום משהו לא עבד. לא יכולתי להגיע לפירוט מספיק וגם להציג הרבה מתחבאים. בסוף, אחרי ניסיונות רבים והתלבטויות, ציירתי מעין מפה של אזור המחבואים, ללא מתחבאים כלל. קיוויתי שמה שעבד לכבשה של הנסיך הקטן יעבוד גם פה.