איך נוצר ספר

מאירה פירון משתפת ברעיון ובחוויה של כתיבת "שמלה מסתובבת"

הרעיון ל"שמלה מסתובבת" הסתובב בראש שלי באינספור דרכים כבר די הרבה שנים והספר הזה בעצם נותן ביטוי להסתובבויות האלה.

תקציר: שני ילדים נפגשים אחרי הלימודים ומה שהם הכי אוהבים לעשות זה לרקוד ביחד. עמי והחברה שלו רוקדים ומשתוללים ונהנים עד השמיים. אבל עמי רוצה ללבוש את השמלה שהחברה שלו הכי אוהבת והיא לא מסכימה, כי הוא יהרוס אותה. בסופו של דבר הוא באמת מכתים אותה (והיא מכתימה את השמלה שלה), אבל הוא מראה לה שהשמלות יפות יותר כשהן מוכתמות.

לנגד עיניי עמדו כמה דברים: ילד שרוצה ללבוש שמלה, החופש להיות, כתמים שהופכים את הדבר למושלם יותר. ואם כבר מדברים על כתמים, אז כן, אני לגמרי חשבתי על חנה'לה ושמלת השבת, שהכתמים בשמלתה הפכו לכוכבים יפים. ואם כבר מדברים על בן שרוצה ללבוש שמלה, נו טוב, ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים עם ילדים שבאו לשחק עם הבנות שלי, אז כן, לגמרי חשבתי עליהם. וחשבתי בהנאה ובאהבה.

 

אין שלם מלב שבור", אמר הרבי מקוצק. ובאמירה הזאת יש משהו מלבב כל כך, כי שמלתה" המוכתמת של חנה'לה מעידה על טוב ועל אומץ לבה. שמלותיהם המוכתמות של עמי והילדה מעידות על כך שהם אינם פוחדים "לטרוף" את החיים, לשחק, ליהנות, להתלכלך.

עמי והחברה שלו גם לא מפחדים ללבוש שמלות. ליתר דיוק, עמי לא מפחד ללבוש שמלה. ההנאה שלו טבעית וכנה כל כך, שגם החברה שלו רואה את זה באופן טבעי לגמרי וחף מסטיגמות. לכן לא עוררתי את השאלה הזאת בספר – אין בעיה בכך שהוא לובש שמלה, אין קונפליקט, זה ככה וזה נורמלי. הקונפליקט הוא במקום שבו חברים ואחים אכן רבים לעתים קרובות: אתה תהרוס לי, את תשברי לי, תלכלך לי, לכן אני לא נותן/נת לך (או בגיל צעיר יותר – "זה שלי מהבית.")

אנחנו נמצאים בעידן שבו המין הנשי נלחם על שוויונו, ובעבר חלק מהמאבק התבטא בלגיטימיות ללבוש מכנסיים. לטעמי, הגיע הזמן להכיר בכך שגם לגברים לגיטימי ללבוש שמלות (או לצאת לחופשת לידה, לצורך העניין). וזה ממש לא אומר שאותו ילד או גבר הוא הומו או טרנסג'נדר. אולי כן ואולי לא, כמו לגבי כל דבר אחר, זה לא העניין בכלל. אבל מה שבטוח: תפסיקו לפחד.

מיכל פיטובסקי חושפת את מאחורי הקלעים של ספר הנוער שלה

החוויה של כתיבת הספר "דברים שקורים בשומקום" לא הייתה דומה לשום חוויה אחרת של כתיבה שחוויתי בעבר. את ספריי האחרים, למבוגרים, לקח לי הרבה זמן לכתוב, כארבע שנים כל אחד. לעומת זאת, את "דברים שקורים בשומקום" כתבתי בפרץ כתיבה די קצר, במשך כמה חודשים, וקוראים רבים סיפרו לי שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה מהירה, לפעמים בתוך יום או יומיים, כך שיש לי הרגשה שהסיפור הזה ממש ביקש להיכתב באופן הזה, ושככה נשמר המתח בסיפור.

 

הדבר הראשון שידעתי על הספר היה שהוא יעסוק בנערה שהוריה מתגרשים ומנהלים קרבות על משמורת ילדיהם, עד שאביה חוטף את אחיה הקטנים ונעלם מחייה ומחיי אמה. את הסיפור הזה בתחילה כתבתי כסיפור רקע של דמות אחרת בספר אחר, למבוגרים, שעבדתי עליו. כלומר, הוא היה העבר של דמות מבוגרת יותר שעברה חוויות שונות לגמרי בספר ההוא. די מהר הבנתי שזה סיפור גדול וקשה מידי להיות רק סיפור רקע, שהוא בעצם צריך להיות הסיפור המרכזי בספר כלשהו.

באותם ימים עבדתי כספרנית בחטיבת ביניים. זאת הייתה עבודה מאוד מעניינת וגם קשה באופן מפתיע. הנוער שהגיע לספריה חשף אותי לספרות המתורגמת הנוער שמתפרסמת כיום, על אודותיה לא ידעתי דבר לפני שהתחלתי את עבודה. למשל: "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין, "אלינור ופארק" של ריינבואו ראוול, ועוד רבים וטובים, שחלקם יצאו בהוצאת טל-מאי ("מרק שבור", "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום", למשל). התלהבתי מאוד מהכתיבה החדשה הזאת, הרגשתי שהיא מתוחכמת, סוחפת ובגובה העיניים, לא בהכרח הדברים שהרגשתי לגבי ספרות נוער שהייתה זמינה לי לקריאה כשאני הייתי נערה בשנות התשעים. כבר התחיל לקנן בי הרעיון להפוך את הסיפור של נטלי לספר לנוער, אבל עוד לא "העזתי" לקפוץ לטריטוריה הלא מוכרת הזאת: לעבור מכתיבה למבוגרים לכתיבה לנוער.

אחרי שעזבתי את עבודתי בספרייה התחלתי לעבוד בארכיון הוידאו של אתר החדשות "וואלה!". ממש כמו בספרייה הגיעו לשם כל חומרי הוידאו שמשתמשים בהם בחדשות, ואני הארכיונאית הייתי מקליטה אותם, מקטלגת ושולפת מהזיכרון עבור הצרכים השונים של המערכת. מתישהו באותו הזמן נחתה עלי ההבנה שנטלי הולכת להיות יוטיוברית. אני חושבת שזה הגיע ביחד עם השהות האינטנסיבית שלי בעבודה עם חומרי וידאו, אחרי שבעצם בשנים הקודמות עבדתי עם ספרים. שם נולד ערוץ היוטיוב של נטלי, "דברים שקורים בשומקום", שבו היא מדברת בהקלטה על גבי סרטונים שהיא מוצאת ברשת וככה שומרת על האנונימיות שלה בתור יוטיוברית, פרט חשוב בעלילה.

לצורך הכתיבה של הרומן ערכתי תחקיר. דיברתי עם אנשי מקצוע וקראתי על מקרים שבהם הייתה חטיפה של ילדים בתוך המשפחה במסגרת של סכסוך משמורת. זוהי תופעה נדירה וקשה מאוד, שכמעט לא כתבו עליה בספרות וברומנים. היה לי חשוב להבין מה מאפיין את המקרים האלה, מה האפשרויות שעומדות בפני בני המשפחה שנותרו מאחור ועוד פרטים רבים. זהו נושא מרתק שבוודאי אפשר לדבר עליו עוד הרבה.

עוד במסגרת התחקיר צפיתי במאות סרטוני יוטיוב של בני נוער יוטיוברים ישראלים, ונחשפתי לעולם תוכן עשיר, מצחיק, לפעמים אפילו קצת מופרע, שעורר בי גאווה ותקווה לגבי דור העתיד. פניתי גם ליוטיוברית אנדר, שקצת הכרתי באופן אישי, וביקשתי לראיין אותה לצורך התחקיר. למזלי הגדול היא הסכימה להפגש איתי וענתה לי על כל השאלות, אני לא בטוחה שהייתי יכולה לכתוב את הרומן הזה לולא אותה פגישה. 

הכתיבה של הרומן הזה הוכיחה לי דברים רבים: שאני יכולה לכתוב גם למבוגרים וגם לנוער, שכתיבה שמבוססת על תחקיר לא סותרת בכלל כתיבה מלאה בהשראה, ועוד. למדתי גם כמה כיף לפגוש קוראים, פנים אל פנים וברשת, לשוחח איתם על הספר ולשמוע את דעתם, ושספר יכול לחיות ולגדול עוד ועוד גם זמן רב אחרי שסיימתי לכתוב אותו, בנפשם של הקוראים.

ציפור פרומקין מספרת על תהליך היצירה שלה

כשאני כותבת עולים בראשי רעיונות שכאילו לא שייכים לנושא. אני כותבת אותם, ומכיוון שבדרך כלל אני מתקשה לוותר עליהם, אני חופרת סביבם כדי לגלות את הקשר הסמוי ביניהם. לפעמים זה לוקח לא מעט זמן; בעצם, זו כמו פרשנות של חלום. אם אני מוצאת את הקשר זה משמח במיוחד, יש תחושה של גילוי. אבל האם זה באמת גילוי? האם הקשר הסמוי הזה באמת הסתתר לו מתחת לדברים, וחיכה להתגלות? או שזה קשר מומצא...?

לפני כמה שנים קרה לי דבר מוזר – ישבתי בהופעה, וזמרים עלו להופיע בזה אחר זה. אחד מהם היה בחור צעיר שזיהיתי, אבל לא ידעתי מניין. לאחר רגע הזיכרון התבהר. בטח, אמרתי לעצמי, זה מישהו שקשור לתיאטרון הקרון! (המקום שבו עבדתי). נזכרתי איך הכרתי אותו: שנינו ישבנו על אחד מהספסלים באולם, ודיברנו – זכרתי זאת בבירור. אלא שכעבור עוד רגע, הבנתי שהאירוע כלל לא התקיים. הבחור מוכר לי מתוכנית ריאליטי שבה הופיע (כוכב נולד...), ואת התמונה שבה שנינו יושבים ומשוחחים הגה מוחי, שנקלע למצוקה איומה – ניסיון ליישב בין הוודאות שאני מכירה את האדם הזה, לבין חוסר הידיעה מניין.

זו הייתה חוויה אוליבר־סאקסית במקצת (כמו בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע", וספרים אחרים). אמנם המציאות אף פעם לא נדמתה לי אמינה ומוצקה במיוחד, אבל רק באותו רגע חוויתי באופן מוחשי ביותר כיצד המוח טווה את המציאות ללא הרף, מכסה על הפערים, הבורות והתהומות כמו עכביש טרוד.

בין המתמטיקאים, למשל, יש ויכוח האם חוקי המתמטיקה הם המצאה או גילוי. לגביי, התשובה (החלקית) טמונה בשפה העברית: "למצוא" ו"להמציא" גזורות מאותו שורש. אמנם במקורו "להמציא" הוא להביא דבר קיים כדי שיהיה מצוי, אבל הפרשנות המודרנית העניקה לו יצירת יש מאין. הקרבה בין המילים, בעיניי, מסמלת את המצב שבו כל דבר נתון – מַעבָר מתמיד בין היותו "מאז ומעולם", לבין היותו המצאה חדשה.

האם אנחנו מוצאים את מה שטמון בנו עמוק ופשוט מגלים אותו, מוציאים אותו לאור, או ממציאים אותו? אין לי תשובה על כך, אבל התהליך תמיד מרתק.

לי עברון מספרת על העבודה על הספר "העולם שמתחת לשטיח"

 

גיבורת "העולם שמתחת לשטיח" היא ילדה ושמה יעל, שאוהבת לכתוב סיפורים. בחופשה בבית דודתה היא מגלה את העולם שמתחת לשטיח, עולם של הרפתקאות שבו היא פוגשת חברים דמיוניים, וחבר אחד דמיוני אבל גם אמיתי: דניאל, אבא שלה - אבל לא בתור איש מבוגר, אלא בתור ילד בן גילה.

במחברת ירוקה מיוחדת, יעל כותבת על ההרפתקאות בעולם שמתחת לשטיח, שאחת מהן מתרחשת בפנימייה עם מנהלת קשוחה וחוקים מחמירים.

כשכתבתי את הספר, גיליתי תוך כדי כתיבה מה קורה ליעל בפנימייה, אבל לקח לי הרבה זמן לגלות את הסדר שבו הדברים קורים. בהתחלה כתבתי שיעל נמצאת בפנימייה עם החברה הדמיונית שלה קורדיליה, והיא מחכה לדניאל שיבוא להציל אותן. משהו בסיפור לא הסתדר, ובעצם לא היה ברור למה יעל צריכה לחכות שדניאל יגיע; ורק בשלבי עריכה מאוחרים של הסיפור, בהתכתבויות עם העורך יותם שווימר, הבנתי שזה הפוך! לא דניאל צריך להגיע לפנימייה ולהציל את יעל, להיפך; יעל היא זו שמגיעה לפנימייה כדי להציל משם את דניאל, והצורך שלה להגיע לשם ולהציל אותו מתעורר אחרי שהיא מגלה שאבא שלה באמת היה בפנימייה בילדותו. מרגע שתיקנתי את סדר הזמנים ואת הקשר בין הסיבה לתוצאה – הסיפור זרם הרבה יותר טוב (וגם מצא חן בעיניי שהבת מצילה את הבן ולא להיפך...).

"לערוך" בעברית פירושו לסדר (אומרים גם "לערוך שולחן"), ובמקרה הזה (כמו ברבים אחרים) באמת היה צורך לסדר את האירועים נכון. אז אם אתם כותבים סיפור ומשהו בו לא זורם, אולי כדאי לנסות לבדוק את הזמנים ולבדוק מה הסיבות ומה התוצאות: יכול להיות שהסיפור כבר כולל את כל החלקים הנכונים, וצריך רק לסדר אותם אחרת.

 

תמר הוכשטטר מספרת על תהליך העבודה על הספר "לא תמצאו אותי"

כשאבא שלי לימד אותי לקרוא בגיל 4 ו-5, הספרים שקראתי היו בעצם קרטון ירוק מקופל לשניים ובו משפטים כמו "גד לקח בד, גד תפר מפה, המפה שגד תפר לבנה". ברוב המקרים היה איור קטן שהחליף את המילה הקשה יותר. לא היה בסיפורים האלה שום דבר מושך. "הספרייה שלי" היא סדרה של ספרים שמבקשת לעשות את זה אחרת, להציג סיפור שיעניין ילדים שמתחילים לקרוא (כלומר בני 6-7) במשהו כמו 350 מילים. כך שהאתגר שיותם, עורך הסדרה, הציב בפניי הלהיב אותי. אבל פעם אחר פעם נכשלתי ועקפתי בהרבה את מכסת המילים.

בשלב מסוים הודעתי לו שאני לא מצליחה ועזבתי את זה. ואז נזכרתי בשני דברים: האחד הוא הסיפור "ארנב הים" של האחים גרים ובו נסיכה מחפשת מתצפית במגדל שלה אחר מחזרים שמתחבאים ברחבי הממלכה, והשני הוא שיר שפעם כתבתי על חוויית ילדות של משחק מחבואים:

במחבואים מצאתי מקום ממש טוב
והלב שלי טִרטר כמו שיפוצים.
פעם אחת התופס היה קרוב
אבל השמש עשתה לו מצמוצים.

אחרי כמה זמן נהיה שקט...
אולי המשחק נגמר.
אבל לא רציתי לצאת
אפילו שנהיה לי קצת קר

כולם נכנסו פנימה
ושם אור וחום ומיץ פטל
דמיינתי בסלון את אמא
מחממת בידיים ספל

עם שני הרפרנסים האלה התיישבתי לכתוב. ואז מחקתי ומחקתי, ובסוף היה לנו טקסט שראה אור כ"לא תמצאו אותי".

זאת אומרת שהטקסט היה גמור לפני שלב האיור?

כמעט. בשלב האיור מילים עוד השתנו פה ושם, ובעיקר נעלמו. זה הרבה יותר פשוט כשהסופרת היא גם המאיירת.

ומה היה תהליך האיור?

חיפשתי טכניקה וסגנון. הסתכלתי על כל מיני מאיירים שאני אוהבת, חיפשתי פשטות וחמימות וגם להתרחק קצת מהפיקצ'רבוק כדי לנסות לפנות לילדים יותר גדולים. בסוף מצאתי שני אמנים שהיוו השראה: Jean Jullien –  מאייר וקריקטוריסט צעיר ומצליח:

ו - Gregoire Solotareff סופר-מאייר שפרסם בשנות התשעים:

משותף להם הקו התוחם השחור. התחלתי גם אני לחפש את הקו שלי בעט, בפנדה ובמכחול, ובסוף קניתי מין עט-מכחול יפני שייצר את האפקט הזה של הרעד האנושי ביד המציירת. מכאן השולחן שלי התמלא בעוד ועוד דפים של ניסיונות וחיפוש אחר הדמויות, ובעיקר אחר הדמות של הילדה קרני.

 

ואז עברתי ללמוד את כלי העבודה:

 

את הצביעה עשיתי באמצעות תוכנת פוטושופ, וניסיתי לדבוק בפלטת צבעים מצומצמת. לא בטוח שכל כך הצלחתי בכך. אני מאוד אוהבת צבעים וקשה לי להתאפק.

 

בשלב מסוים בסיפור כולם מתחבאים. במשך ימים חיפשתי מקומות מחבוא מעניינים ומצחיקים כדי שאוכל לצייר כפולת עמודים מלאה מתחבאים. אבל כשהגיע הרגע ממש לצייר אותה פתאום משהו לא עבד. לא יכולתי להגיע לפירוט מספיק וגם להציג הרבה מתחבאים. בסוף, אחרי ניסיונות רבים והתלבטויות, ציירתי מעין מפה של אזור המחבואים, ללא מתחבאים כלל. קיוויתי שמה שעבד לכבשה של הנסיך הקטן יעבוד גם פה.